במהלך חופשת הפסח התראיין דן מרידור לתוכנית רדיו ובמהלכה הוא שאל, בצורה רטורית, האם העם צריך להכריע בסוגיות העוסקות באשמה וחפות במשפט פלילי. מרידור שאל "אם אוהבים מישהו יזכו אותו, ואם שונאים, אז ירשיעו?". למשמע הטענה אי אפשר היה להתחמק מתחושת נוסטלגיה מסוימת שכן כבר היינו בסיפור כזה ממש, בפרשת אלאור עזריה, וכאשר נוברים בפרטים האנקדוטליים האנלוגיה רק מתחזקת.
עזריה ונתניהו קיבלו ומקבלים תמיכה ציבורית ברורה, אך לא מוחלטת. הסקרים שדנו בשניים אכן הראו תמיכה ברורה בשאלת אי-העמדתם לדין ו/או לתמיכה הציבורית בהם. שניהם חזו בהפגנות המונים לגילוי תמיכה ישירה בהם ובמשפחתם. אפילו קמפיין למימון המונים נפתח עבור השניים, באופן בלתי תלוי כנראה, בכדי לגייס כספים עבור מאבקם המשפטי.
השערה אפשרית, שאיננה מגובה במידע מתאים כרגע, היא שיש מתאם גבוה בין אנשים שלא חשבו שצריך להעמיד לדין את אלאור אזריה לבין אלו שלא חושבים שצריך להעמיד לדין את בנימין נתניהו. ההנחה המשלימה היא שיש גם מתאם גבוה בין אלו שסבורים שיש להעמיד את שניהם לדין. ייתכן וקולגות באקדמיה ובעולם הסטטיסטיקה ירצו לבחון את התזה הזאת בפועל.
האנלוגיה ומתאם שכזה, אם קיים, מהווים בשורה רעה לנתניהו. מקרה אזריה הוא נייר לקמוס למאבק בין שלטון החוק לפופוליזם המוני. במדינת חוק, מהגדרתה, אנשים לא יכולים לקחת את החוק לידיים. זאת המשמעות הפשוטה של מדינת החוק. אלאור אזריה הורשע פה-אחד, ערעורו נדחה פה-אחד, וגם בקשת החנינה לנשיא נדחתה. זה אחד המקרים המובהקים שהדין הוא חד משמעי, ועומד בסתירה אדירה כנגד דעת רוב הציבור. חשוב לציין שמדובר ברוב מוגבל בשני המקרים – התמיכה הציבורית לאזריה הראתה כ-65% תמיכה בסקרים, עם סטיות לכאן ולכאן, בעוד המנדט של ממשלת נתניהו, אשר מהווה גילוי מובהק לזכאותו לדעת תומכיו, עומד על 55% מהאוכלוסייה.
אז, בהמשך לטיעון של מרידור, אם באמת הממשלה הבאה תכריע כי עניינים פליליים עתידיים להיות מוכרעים במשאלות לב של העם, תועיל בטובה הממשלה ותבטל את בתי המשפט ומנגנוני האכיפה. אין צורך לבזבז כספים מיותרים על ביורוקרטיה מסורבלת. כמובן שאין עוד צורך במשפטנים למיניהם, שכן מעתה הכרעות שיפוטיות יתקבלו על בסיס סקרי אהדה ומדדי פופולריות. באותה נשימה כדאי גם למצוא דרך פורמאלית לבטל בדיעבד את הרשעתו של אזריה, כי אם כבר מבטלים את שלטון החוק, בואו לפחות נעשה זאת באופן אחיד ושיוויוני לכולם.